גאולה לוין ביהמ"ש לענייני משפחה באר שבע: האישה לא תשלם דמי שימוש בדירה וגם לא תשלם 50% מהפנסיה כי הבעל הנכה ירש דירה תמ"ש 18489-02-12

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p4qMXR-TV

השופטת גאולה לוין מבית המשפט לענייני משפחה בב"ש שוב פעם מכה בגברים. מדובר בשופטת מתעללת סדרתית עם היסטוריה עשירה של התעללויות בגברים, רק שלאחרונה היא למדה לעטוף את התוצאות הרעות שלה במילים יפות כמו "למען שוויון זכויות" כאשר קריאה במה שהיא כותבת, מגלה שבכלל לא מדובר בשוויון זכויות אלא בהחלטה מגעילה ומזעזעת לרעת הגבר.

לבני הזוג היתה דירה. עד 2002 חיו פחות או יותר יחד. מ- 2002 התחילה האישה להציק לו, הגישה תביעות, התלוננה במשטרה והוציאה לו את המיץ, כאשר היא בריאה ועובדת והוא נכה. גם העיפה אותו מהבית המשותף ואינה רוצה לשלם דמי שכירות. הנ"ל שינתה גרסאות אין ספור פעמים. מסתבר שיש עוד בית שהגבר ירש מהאימא שלו, אחרי שנפרדו והאישה החמדנית לטשה עינים לירושה. לכן שינתה גרסאות שמועד החלוקה צריך להיות מ- 2012 ולא מ- 2002. אילו היה זה גבר שמשנה גרסאות ככה, הייתה גאולה לוין קורעת לו את הצורה. אבל לאישה מותר הכול. היא גם רצתה חלוקה של 100% אליה ו 0% לבעלה, כך דרש בשמה עו"ד אלי חביב. על אופייה של אישה זו אנו למדים מהתיאור הבא:

"הנתבע טבח במקצועו ועבד במקצוע זה כ-40 שנים באופן קבוע, תוך דאגה לפרנסת התא המשפחתי. בשנת 2000 התדרדר מצבו הבריאות עקב מחלת סכרת, אירוע לב, צינתור ובעיות לחץ דם. הנתבע הוכר כנכה ולא יכל להמשיך בעבודתו. התובעת, כך נטען, הבינה את נטל הטיפול בנתבע, בחרה לזנוח אותו ואף סילקה אותו מהדירה.  התובעת עבדה בתקופת הנישואין, משנות ה-90, אך טען כי שמרה את ההכנסות לעצמה, בחשבון בנק נפרד".

השופטת קבעה שאת הדירה שהוא ירש אחרי 2002 הוא יקבל, והדירה המשותפת תחולק. עד כאן זה בסדר. אבל את כל תכולת הדירה והמטלטלין, האישה תקבל. למה? כי "חלף זמן".

ומה עם דמי השימוש? גאולה לא רוצה לתת לגבר דמי שימוש, והאישה זוכה ב- 12 שנים של דיירות בחינם. למה? כי היא אישה. לגבר היה כמובן מגיע גם דמי שימוש מ- 2002, כי האישה זרקה אותו מהדירה בהיותו נכה.  גאולה בכלל לא מתייחסת לזה. מדובר בהפסד של כ 90,000 ש"ח, עם ריבית זה בטח 180,000 ש"ח. הנה הנימוק:

"התובעת לא מנעה מהנתבע לעשות שימוש בדירה, למעט בתקופות בהן הורחק הנתבע מהדירה על ידי משטרת ישראל או על פי החלטה שיפוטית. היפוכם של דברים, היא אפשרה לנתבע לחזור ולהתגורר בדירה כל פעם שביקש לעשות כן. לדבריה, "הוא הלך ובא מתי שרצה, הדלת הייתה פתוחה" (עדות התובעת בעמ' 23 שר' 11 לפרוט'). טענת הנתבע כי התובעת הייתה מסלקת אותו נטענה בעלמא, והיא אינה מהימנה עלי. קשה ליישבה עם עדותו כי המשיך לסרוגין לחיות בבית עד שנת 2012 (עמ' 36, שר' 5 לפרוט' מיום 29.10.2014).

העובדה שהנתבע חזר פעם אחר פעם לדירה ברח' *****, כשמצא עצמו ללא קורת גג, מלמדת על כך שהתובעת לא מנעה מן הנתבע את השימוש בדירה. אם וככל שבחר הנתבע שלא להתגורר בדירה בפרקי זמן מסוימים, החל משנת 2002 ואילך, הרי שעשה כן מרצונו על פי בחירתו. לגבי התקופות בהן בחר שלא להתגורר בבית (אותן הנתבע כלל לא פירט בתביעתו) , יש לראותו כמי שהסכים בזמנו לשימוש הבלעדי של התובעת בבית, בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה. יש לזכור כי הצדדים התגרשו רק בשנת 2014, כך שבתקופה הרלוונטית לא הייתה מניעה הלכתית ממגורים תחת קורת גג אחת. התובעת גם מעולם לא הכניסה זרים להתגורר בדירה כך שגם מבחינה זו לא הייתה מניעה שהנתבע יחזור ויתגורר בדירה, כפי שאכן עשה מעת לעת".

ממש… האישה טוענת שהיא לא מנעה ממנו מלגור בבית, והשופטת מצטטת אותה כמקור אמין למה שהיא אמרה. אבל מה עם העובדה שכל פעם הוציאה לו צווי הגנה מהמשטרה והעיפה אותו מהבית? לשופטת הסובייטית הזו יש את החוצפה לומר שהוא "בחר" שלא לגור בבית שלו, כאילו הייתה לו ברירה חופשית, וכאילו לא היה בסכנה של סילוק מהדירה בכל פעם שהגברת מחייגת למשטרה.  איזו מין בחירה זו? איזו צביעות, איזו ניבזיות,  איזו שופטת נאלחת. לא ראינו שכותבים אי פעם על נשים שהן ויתרו על איזה זכות שהיא מבחירה חופשית.

ומה עם הפנסיה?

"איזון המשאבים נעשה, ככלל, בדרך של חלוקה שווה בין בני הזוג של שווי הנכסים. החלוקה השוויונית של הנכסים מבטאת את התפיסה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם ל"תג-המחיר" שמצמיד לה השוק (ראו, בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 26.8.2007). החוק מבקש להימנע, כעניין של תפיסה ערכית, מבדיקה פרטנית ודקדקנית של התנהלות הצדדים לאורך שנות הנישואין ואומדן התרומה המדויקת של כל אחד מהם לרווחת המשפחה. על כן הכלל הוא כי בהעדר הסכמה אחרת, אין צד אחד זכאי יותר מהאחר למשאבי הנישואין". כך היא כתבה.  אז האם הגבר קיבל חצי מהפנסיה שלו?  ברור שלא.  מה פתאום! חיפשתם צדק אצל השופטת? חיפשתם במקום הלא נכון.

הנה הנימוק:

"לנתבע אמנם אין זכויות סוציאליות, אך יש לו כאמור זכויות בעלות בנכס מקרקעין, נקיות מכל שיעבוד. הנתבע מתגורר בנכס זה, כך שהכספים שיקבל ממכירת הדירה המשותפת יעמדו לרשותו לצרכים אחרים שאינם מדור. התובעת, לעומת זאת, תזדקק לתמורה שתקבל עבור הדירה המשותפת בראש וראשונה לשם מדור, שכן פירוק השיתוף יחייבה לפנות את הדירה ויותירה ללא קורת גג. הדעת נותנת כי מרבית הכסף שתקבל עבור הדירה ישמש להוצאה על מדור. ליתר צרכי הקיום של התובעת תעמוד לה רק הכנסתה ובעתיד הפנסיה שצברה.  במצב דברים זה, חלוקת הזכויות הסוציאליות שצברה התובעת באופן שווה בין הצדדים מביאה לתוצאה שאינה רצויה ולאף לאי צדק. התמקדות בשוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד מובילה למסקנה כי יש לסטות מעקרון החלוקה מחצה על מחצה ולהותיר את הזכויות הסוציאליות של התובעת בידיה. החלה מכנית של איזון משאבים תביא לפער ניכר במצב הכלכלי העתידי של הצדדים".  הזכויות הסוציאליות לא יכללו איפוא באיזון המשאבים ויוותרו בידי התובעת".

מדובר בהבל. החוק לא אמר לשופטים לבצע חלוקה של הנכסים ברי החלוקה, ואז לבוא בבת אחת ולעשות מיקס של הכול, ולהטות את התוצאה השוויונית ע"י הטיית אחד ממרכיבי החלוקה לצד כזה או אחר. אין שום אסמכתא לכך שאם הגבר קיבל דירה בירושה, אז האישה צריכה להישאר עם הפנסיה שלה. הרי על הגבר יש גם חובת מזונות, ומן הסתם היא גבוהה כי הוא נכה ולא יכול לייצר כסף לשלם מזונות. מאוד סביר שהדירה הזו שירש תעוקל בסופו של דבר ברגע שלא יוכל לשלם מזונות. בכלל אם אישה יורשת דירה, אף שופט לא בא ומאזן לטובת הגבר בחלוקה של נכסים אחרים, כי האישה ירשה דירה. הצביעות של השופטת הזו פשוט גורמת לבחילה. סירחון פסק הדין משתווה לזה של המיזבלה העירונית בב"ש, אם לא גובר על המיזבלה.

להלן פסק הדין:

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה באר שבע
18489-02-12
19/04/2015
בפני השופטת:  גאולה לוין
– נגד –
התובעת:
ר.ח.
עו"ד אלי חביב
הנתבע:
מ.ח.
עו"ד אלי בן חנן
פסק דין

לפניי שתי תביעות בין בני זוג לשעבר.

רקע והליכים

  1. התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 25.5.1981. מנישואיהם נולדו שני ילדים, שניהם כיום בגירים (ב.א. ילידת 1982 וי' יליד 1983).

הצדדים התגרשו ביום 10.2.2014.

בתקופת הנישואין, בשנת 1991, רכשו הצדדים דירה ברח' ********, הרשומה ע"ש שני הצדדים (להלן: "הדירה ברח' *******").

בשנת 2000 הוכר הנתבע כנכה ע"י המוסד לביטוח לאומי והחל לקבל קצבת נכות כללית בסך של כ- 1,400 ₪ לחודש. לטענת התובעת, לנתבע עיסוקים בשוק האפור ובתחום ההימורים.

הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף. לתובעת חשבון בנק על שמה בבנק הפועלים. הנתבע ניהל את ענייניו הכספיים בדרך כלל במזומן.

  1. חיי הנישואין של הצדדים התאפיינו בחוסר יציבות ובריבוי התדיינויות משפטיות.

בשנת 1996 הגישה התובעת תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תיק מ.א. 2321/96). בהחלטה מיום 1.5.1996 חויב הנתבע במזונות זמניים בסך 1,300 ₪ לכל ילד ובפסק דין מיום 1.7.1996 (בהעדר הגנה) חויב הנתבע במזונות בסך 800 ₪ לכל ילד. במהלך ניהול התביעה ולאחריה המשיכו הצדדים להתגורר יחד.

בסוף שנת 1999 הגישה התובעת תביעה נוספת למזונות הקטינים, לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 14511/99). נוכח הבטחת הנתבע כי יחל לכלכל את המשפחה, נמחקה התובענה.

בשנת 1999 התובעת פנתה בבקשה להוצאת צו הגנה נגד הנתבע (תמ"ש 14510/99).

בשנת 2001 נגזרו על הנתבע ארבעה חודשי מאסר על תנאי בגין אלימות כלפי התובעת.

  1. בין הצדדים התנהלו גם הליכים בבית הדין הרבני.

אחד ההליכים נפתח בסוף שנת 2007. במאי 2008 הודיעו הצדדים לכב' בית הדין כי חזרו לשלום בית וביקשו לסגור את התיק.

בשנת 2011 הגיש הנתבע תביעה נוספת לגט לכב' בית הדין הרבני. התביעה נסגרה נוכח נסיון נוסף לשלום בית.

  1. החל משנת 2003 החל הנתבע לפעול לכך שאמו תרכוש זכויות בדירת עמידר בה היא התגוררה, במסגרת חוק הדיור הציבורי (בית ב*********** באר שבע, להלן: "הבית בשיכון דרום"). הזכויות בבית נרכשו בשנת 2004 תמורת סך של 80,000 ₪ ונרשמו ע"ש אמו של הנתבע.

בד בבד, בסוף שנת 2004, ערכה עמו של הנתבע צוואה בה ציוותה את הבית בשיכון דרום לנתבע, תוך שהיא מציינת בצוואה כי המימון לרכישתו נעשה ע"י הנתבע.

אמו של הנתבע נפטרה בשנת 2007. בשנת 2009 ניתן צו קיום צוואת האם ובשנת 2011 נרשם הנתבע כבעל הזכויות בבית בשיכון דרום.

כמה שנים לאחר פטירת האם פעל הנתבע לשיפוץ הבית בשיכון דרום, אותו סיים בתחילת שנת 2012. עם סיום השיפוץ עבר הנתבע להתגורר בבית בשיכון דרום.

  1. כיום מתגוררת התובעת בדירה ברח' *****, יחד עם הבת המשותפת ב.א., והנתבע מתגורר בבית בשיכון דרום. על הדירה ברח' ***** רובץ חוב לטובת עיריית באר שבע. כן רובץ על הדירה עיקול שהוטל במסגרת תיק המזונות בבית המשפט המחוזי.

התביעה הרכושית

  1. התובעת הגישה נגד הנתבע תובענה רכושית לפירוק שיתוף ואיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג.

בכתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 12.2.2012, טענה התובעת כי הצדדים אמנם חיים תחת קורת גג אחת לסירוגין, אך הם חיים למעשה בנפרד מזה כתשע שנים.

התובעת טענה כי במהלך הנישואין היא סבלה מאלימות נפשית ומילולית, ונשאה לבד בעול פרנסתה ופרנסת הילדים. הנתבע, כך נטען, לא עבד ולא דאג לפרנסת המשפחה, היה חי על חשבונה של התובעת ומבזבז את כספה בהימורים.

נטען גם כי במהלך הנישואין הצדדים ניהלו את משאביהם באופן נפרד לחלוטין, לא התקיים ביניהם מאמץ משותף והתובעת דאגה להפרדה רכושית.

על-פי כתב התביעה, מאחר שהצדדים אינם חיים כבני זוג משנת 2002, יש לערוך איזון משאבים למועד זה, בהתאם לסעיף 8(4) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

כן נטען שבנסיבות המקרה יש להצהיר כי כל הנכסים שנצברו במהלך שנות הנישואין שייכים לתובעת בלבד, לרבות הדירה ברח' *****, חשבון הבנק בבנק הפועלים, המיטלטלין שבדירה והזכויות הסוציאליות שצברה התובעת. נטען כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולא לאזן את הזכויות מחצה על מחצה אלא לשייכם לתובעת בלבד.

התובעת ציינה בכתב התביעה כי לפני כמה שנים רכש הנתבע את דירתה של אמו, הוא מסתיר כל פרט אפשרי מהתובעת ומילדיו, והיא ביקשה לחייבו לגלות את מכלול הנכסים והכספים שבידיו.

  1. במהלך הדיונים בבית המשפט העלתה התובעת טענות גם ביחס לבית בשיכון דרום. על רקע זה ניתנה החלטתי מיום 21.3.2014, בה ציינתי כי בתביעה לא פורטו טענות לגבי הבית בשיכון דרום וככל שהתובעת עומדת על טענות ביחס לבית, עליה לתקן התביעה ולהבהיר עמדתה בעניין מועד הקרע ומועד איזון המשאבים.
  1. ביום 9.4.2014 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן הוכלל במפורש הבית בשיכון דרום בדרישה לאיזון משאבים. נטען לגביו כי מדובר בנכס שמקורו וצבירתו במהלך הנישואין, ממשאבים משותפים של הצדדים, שחל עליהם חוק יחסי ממון. נטען כי הנתבע סיים את כל ההליכים לקבלת הזכויות בבית ולשיפוצו עד המועד בו החליט "לנתק מגע" ולהיפרד מהתובעת.

לגבי הדירה ברח' ***** נטען בכתב התביעה המתוקן כי מכל סכום שיגיע, אם יגיע, לנתבע מהדירה יש לקזז חוב מזונות. לטענת התובעת סכום החוב לשנים 1996 – 2001, בתוספת הצמדה וריבית, מגיע ל- 277,245 ₪.

לגבי הזכויות הסוציאליות התובעת שבה וטענה כי יש להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולקבוע כי הזכויות יוקנו לתובעת בלבד.

לבסוף נטען כי ככל שלנתבע כספים לגביהם אין לתובעת מידע, כספים אלה הם בני איזון, וככל שלנתבע חובות, החובות אינם קשורים למשק הבית המשותף ועל כן אינם בני איזון.

  1. הנתבע בכתב ההגנה לתביעה המקורית (מיום 18.10.2012) טען כי הוא טבח במקצועו ועבד במקצוע זה כ-40 שנים באופן קבוע, תוך דאגה לפרנסת התא המשפחתי. בשנת 2000 התדרדר מצבו הבריאות עקב מחלת סכרת, אירוע לב, צינתור ובעיות לחץ דם. הנתבע הוכר כנכה ולא יכל להמשיך בעבודתו. התובעת, כך נטען, הבינה את נטל הטיפול בנתבע, בחרה לזנוח אותו ואף סילקה אותו מהדירה.

הנתבע אישר כי התובעת עבדה בתקופת הנישואין, משנות ה-90, אך טען כי שמרה את ההכנסות לעצמה, בחשבון בנק נפרד.

לטענת הנתבע יש לבצע איזון משאבים בהתאם לדין, במועד הרלוונטי. עוד ביקש הנתבע כי ייקבע שהדירה ברח' ***** שייכת במלואה לנתבע, כיוון ששילם את רכישתה ואת החזרי המשכנתא לאורך רוב השנים.

הנתבע ביקש לערוך איזון משאבים ופירוק שיתוף בכלל הנכסים, לרבות הזכויות הפנסיונית שנצברו לצדדים במהלך הנישואין.

לעניין הבית בשיכון דרום טען הנתבע כי הנכס התקבל אצלו בירושה ואין לתובעת כל זכות בדין בנכס, בהתאם לסיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

  1. בכתב ההגנה שהוגש בעקבות כתב התביעה המתוקן חזר הנתבע על עמדתו כי יש לבצע איזון משאבים במועד הרלוונטי (2002) וכי הדירה ברח' ***** שייכת לו במלואה.

לענין קיזוז חוב המזונות טען הנתבע כי נשא בנטל הכלכלי של גידול ילדיו, התובעת לא פעלה לגביית החוב ולא ניתן לגבות את החוב ללא רשות בית המשפט.

לעניין הבית בשיכון דרום טען הנתבע כי מעולם לא שיתף את התובעת בכוונה לרכוש את הבית והדגיש כי הצדדים מצויים בקרע החל משנת 2002, כפי שטענה התובעת עצמה בכתב התביעה המקורי. בשנה זו עזב הנתבע, כך נטען, את הדירה המשותפת. הנתבע טיפל לטענתו באמו ועזר לה לרכוש את הדירה. עזרתו הסתכמה בסכום של 10,000 ₪ והיתר שולם מכספי אמו.

התביעה לדמי שימוש ראויים

  1. בד בבד לתביעה הרכושית הגיש הנתבע תביעה לדמי שימוש ראויים (תמ"ש 26759-11-12). התביעה מושתתת על הטענה כי התובעת לא מאפשרת לנתבע להשתמש בדירה ברח' *****, אם באיומים, ואם בסילוקו מהבית באופן פיזי, כאשר הנתבע חולה וחלש פיזית.

בכתב התביעה טען הנתבע כי התובעת מנעה את שימוש הנתבע בדירה לאורך 11 שנים, אך הוסיף כי במהלך התקופה היו עליות ומורדות ביחסי הצדדים והם חזרו לחיות יחד שני פרקים לתקופה מצטברת של שש שנים. הנתבע תבע איפוא דמי שימוש לחמש שנים, לפי 1,500 ₪ לחודש ובסה"כ 90,000 ₪.

  1. בכתב ההגנה טענה התובעת כי לא מנעה מהנתבעת לעשות שימוש בבית אלא שהוא בחר שלא לעשות כן, משיקוליו. בפרקי הזמן שלא הוגבלה כניסתו לבית בצווים שיפוטיים, הוא העדיף, משיקוליו, להתגורר בבית לפרקים. הנתבע קיבל דירה בירושה ובין היתר עזב את הדירה מרצונו הוא, לאור קבלת הירושה.
  1. בכתב הגנה מתוקן (מיום 9.4.2013) טענה התובעת כי למרות המשברים וחילוקי הדעות ולמרות שהיו ימים ותקופות בהם עזב הנתבע את בית המגורים, הרי שבסך הכל, עד תחילת שנת 2012, מקום מגוריו ומרכז חייו של הנתבע היה הדירה ברח' *****, והצדדים פרודים הלכה למעשה באופן סופי מתחילת 2012.

ניהול ההליך

  1. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של התובעת ושל מר י' ח', בנם של הצדדים.

מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של הנתבע, של הגב' א.מ. – אחות הנתבע, ושל מר ס.ח. – אחיו של הנתבע.

המצהירים נחקרו על תצהיריהם ביום 29.10.2014 ובהמשך סכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובעת

  1. לטענת התובעת, לתובעת זכויות ביחס לבית בשיכון דרום, וזאת נוכח המקור למימון כספי רכישת הבית מעמידר, הי' של הצדדים נשואים במהלך תקופת הרכישה והשיפוץ, והצהרות וכוונות השיתוף מצידו של הנתבע כלפי התובעת בכל הנוגע לבית.

התובעת טוענת כי המסגרת המשפחתית עם הנתבע המשיכה להתנהל, על כל מוזרויותיה ואופיה הנצלני, עד שנת 2012. חיי הנישואין של הצדדים התאפיינו במריבות, מחלוקות כלכליות ופרידות זמניות. בנסיבות אלה רק הפירוד הקבוע בשנת 2012 יכול להיחשב כ"מועד קרע". למרות שהנתבע עזב מפעם לפעם את הבית, בסך הכל הוא המשיך לראות את דירת המשפחה עם הילדים כדירתו והצדדים המשיכו לרקום תוכניות משותפות כולל ביחס לבית בשכונת דרום.

  1. לגבי הבית בשכונת דרום טוענת התובעת כי מימון רכישת הבית ושיפוצו נעשו ממקורותיו של הנתבע, שנצברו כולם בתקופת הנישואין ולפני שנת 2012.

הסך של 70,000 ₪ שהופקד בחשבון הבן י' בסוף שנת 2001, מכספי הנתבע, הוא הסכום ששימש לרכישת הבית. גרסת הנתבע כי הכספים הגיעו מאמו אינה מתקבלת על הדעת שעה שתכנית הרכישה החלה להתגלגל רק בשנת 2004.

על פי התובעת, מהעדויות עולה כי הנתבע יזם ותכנן יחד עם התובעת את רכישת הבית והמעבר אליו, תוך השכרת הדירה ברח' *****.

  1. לגבי הזכויות הסוציאליות טוענת התובעת כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולקבוע שאין לאזן את הזכויות הסוציאליות של התובע. הנסיבות הנטענות הן נשיאת התובעת לבדה בעול פרנסת הבית וגידול הילדים; אי תשלום מזונות מצד הנתבע חרף החיוב בפסק הדין; אלימות מצד הנתבע; הימורים והלוואות בשוק האפור שחשפו את המשפחה למעקלים ולאנשים שחיפשו את רעתו של הנתבע.
  1. התובעת מבקשת לדחות את התביעה לדמי שימוש. לטענתה, איש לא סילק את הנתבע מהדירה המשותפת והוא אינו יכול להפוך את התובעת לשוכרת בעל כורחה. התובעת מציינת כי הנתבע אינו מציע לשלם דמי שימוש לתובעת בגין השימוש הבלעדי שהוא עושה כיום בבית בשיכון דרום.
  1. התובעת מבקשת לערוך איזון משאבים באופן שבו הדירה ברח' ***** תישאר בבעלותה הבלעדית, לרבות בדרך של קיזוז חוב המזונות והבית בשיכון דרום יישאר בבעלות הנתבע, והנתבע ישלם לתובעת תשלומי איזון המהווים מחצית מההפרש בין שווי נטו של שני הנכסים.

טענות הנתבע

  1. לטענת הנתבע, לאורך השנים תמיד כלכל את משפחתו ותמיד דאג לתא המשפחתי. התובעת נישאה לנתבע כשהיא חסרת כל. כשיצאה לעבוד העבירה את משכורותיה לחשבון פרטי, תוך שהיא משתמשת בכספי הנתבע לצורכי קיום המשפחה וחוסכת את כספה לאורך השנים. רק כשגברו בעיותיו הרפואיות של הנתבע והוא הוכר כנכה, הוא נזקק לתמיכה כלכלית אך התובעת הפנתה לו עורף. מערכת היחסים התדרדרה מאז חלה הנתבע והוכר כנכה. הנתבע נאלץ להפסיק לעבוד והתובעת סילקה אותו מהבית.
  1. הנתבע מפנה להצהרותיה של התובעת בכתב התביעה המקורי ובדיונים בבית משפט זה ובבתי משפט אחרים, על כך שבין הצדדים קיים קרע משנת 2002. התובעת שינתה גרסתה לאחר שגילתה שהנתבע ירש את בית אימו.

הנתבע טוען כי לאחר הקרע, מצא עצמו ללא קורת גג ולכן חזר לביתו המשותף עם התובעת, כאשר השניים התנהלו כזרים, ישנו בחדרים נפרדים, ניהלו חשבונות בנק נפרדים, ולא ניהלו תקשורת ומשק בית כזוג נורמטיבי. חזרתו של הנתבע לסירוגין לדירה המשותפת לא הייתה במטרה להשכין שלום בית אלא לעשות שימוש בחלקו בדירה המשותפת, משום שהתקשה לעמוד בתשלומי שכירות.

  1. לטענת הנתבע הוא עזר לאימו לקנות את הבית מכספה שלה. לאמו היו כספים ממכירת בסטה בשוק. את כספי המכירה, בסך 70,000 ₪, היא העבירה לבנה ס' ולאחר מכן ביקשה שהכסף יעבור לנתבע לצורך הרכישה. הנתבע טוען כי את הכסף שקיבל מאמו הוא העביר לחשבון בנו, ששמר את הכסף במשך שנים וכסף זה שימש לרכישת הדירה. לגרסת הנתבע מקור הכסף אינו כספי התא המשפחתי.

העובדה כי התובעת לא דרשה זכויות בבית בשיכון דרום בכתב התביעה המקורי מלמדת כי לא היתה שום כוונת שיתוף ביחס לנכס זה, אותו ירש הנתבע שנים לאחר הקרע בין הצדדים.

  1. הנתבע שב וטוען בסיכומים כי הוא שילם את המשכנתא על הדירה ברח' ***** לאורך שנים ועל כן יש מקום לחלוקה לא שוויונית של הדירה, כך שהוא יקבל את החלק הארי.

הנתבע שב ותובע דמי שימוש ביחס לדירה זו, בטענה כי התובעת לאורך השנים הרחיקה אותו מהדירה המשותפת, כשהיא כל פעם מחדש מתלוננת תלונות שווא וגורמת לנתבע לרישום פלילי.

דיון והכרעה

מועד איזון המשאבים

  1. התובע והנתבעת נישאו בשנת 1981, כך שיחסיהם הכלכליים מוסדרים בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

בטרם ייבחנו הזכויות הכלכליות לגופן, יש להכריע במחלוקת בעניין מועד איזון המשאבים.

ככלל, ובהתאם לסעיף 5 לחוק, איזון המשאבים מתבצע עם פקיעת הנישואין. עם זאת, בהתקיים נסיבות מסוימות רשאי בית המשפט להקדים את מועד איזון המשאבים. הדבר מוסדר בסעיף 5א לחוק, שקובע כדלהלן:

"5א. (א)  הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

(1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

 (א) הליך להתרת נישואין;

 (ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11;

(2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג".

בהתאם להוראות החוק, אם מוצא בית המשפט כי "קיים קרע בין בני הזוג" רשאי הוא להורות על איזון משאבים. לרוב אף יקבע בית המשפט את "מועד הקרע" כנקודת הזמן לחישוב והערכת כלל הרכוש שצברו הצדדים. "מועד הקרע" משמש איפוא הן כמועד המאפשר להורות על עצם ביצועו של איזון משאבים והן כנקודת זמן לגביה מחושבים בפועל הנכסים בני האיזון.

  1. במקרה דנן, התובעת טענה בכתב התביעה המקורי כי "בני הזוג אמנם חיים תחת קורת גג אחת לסירוגין אך חיים בנפרד מזה כתשע שנים, משנת 2002 (סעיף 19 לכתב התביעה המקורי). ובהמשך: "הצדדים אינם חיים כבני זוג מזה כתשע שנים קרי משנת 2002 ולכן יש לאזן את נכסיהם המשותפים כפקיעת נישואין במועד זה" (סעיף 20). לתמיכה בטענה זו צירפה התובעת פרוטוקול דיון שהתקיים בפני כב' השופט י' פרסקי, ביום 2.11.2008 (ה"פ 1098/08) שם נדונה תביעת התובעת לפסק דין הצהרתי כי המטלטלין המצויים בדירה ברח' ***** הם בבעלותה הבלעדית.

ב"כ התובעת חזרה על עמדה זו בדיון מיום 9.7.2012 ובדיון מיום 1.1.2013. עמדה זו הייתה מקובלת על הנתבע בכתב ההגנה ולאורך ההליך כולו.

בהמשך שינתה התובעת את גישתה וטענה כי יש לערוך איזון משאבים למועד הגירושין ולמצער לשנת 2012, אז חל קרע סופי בין הצדדים.

הנתבע נותר דבק בעמדתו כי מועד הקרע הינו שנת 2002. הנתבע הפנה, בין היתר, להצהרת התובעת בפני כב' השופט י' פרסקי, בדיון מיום 2.11.2008. התובעת הצהירה שם: "אנו פרודים 6 שנים. אנו מנהלים דיונים בבית הדין הרבני. הוא ביקש שלום בית בבית הדין הרבני והוא נעלם". יצוין כי הנתבע באותו דיון אישר כי הוא לא גר בבית מעל חמש או שש שנים. על יסוד הצהרת התובעת נעתר בית המשפט לבקשה וקבע כי המטלטלין הם בבעלותה הבלעדית של התובעת.

  1. בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדות ראשית לא פירטה התובעת אודות מערכת היחסים בין הצדדים משנת 2002 ועד 2012 (למעט אמירה כללית בדבר חיים הפכפכים ומוזרים – סעיף 23 לכתב התביעה).

כשנשאלה התובעת בחקירה הנגדית לגבי אורח חיי הצדדים ופשר השינוי בגרסתה היא העידה:

ש.    את הצהרת שמשנת 2002 הוא עזב את הבית?

ת.    לסירוגין. הוא השכיר דירה, אחרי חצי שנה הוא העביר אותה למישהו וחזר הביתה. וכך עשה כל הזמן.

ש.    בשנת 2002 לא הייתם פרודים?

ת.    לתקופה קצרה בלבד, לחצי שנה או לפחות.

ש.    אני מפנה אותך לכתב התביעה הקודם שלך, שם כתבת שמשנת 2002 אתם לא ביחד?

ת.    זה לא נכון, הוא הלך ובא. אמרתי לך שהוא השכיר דירה, לא עמד בזה, היה לו קשה והוא חזר הביתה. לאחר מכן שוב הלך ושוב חזר הביתה.

ש.    מה היה לו קשה?

ת.    לשלם שכר דירה.

ש.    מה נכון, מה שאמרת לפני השופט, או מה שאת אומרת היום?

ת.    אני לא יודעת מאיפה זה בא, אני לא מכירה את השופט הזה. הוא הלך ובא לסירוגין.

ש.    מה שאמרת בפני השופט פרסקי, לא נכון?

ת.    אני לא זוכרת דבר כזה, אני לא יודעת מי זה השופט הזה.

ש.    התביעה הזו, שאת תבעת, בפסק דין הצהרתי, שכל מה שיש בבית והחשבון שלך, הוא רק שלך, ומ. ח. לא גר בבית?

ת.                  עכשיו אני נזכרת, באו לעקל לי את כל המיטלטלין, כשהוא לא קנה אפילו גפרור הביתה. בגלל דוחות וכל מיני דברים, כשהוא שיחק קלפים, כל מה שהיה בבית אני קניתי והייתי צריכה לשמור שזה יישאר בבית.

  1. העמימות, הלאקוניות וחוסר העקביות בגרסאותיה של התובעת מותירים רושם בלתי אמין ואינם מאפשרים לקבל את עמדתה כי מועד הקרע הינו שנת 2012 לכל המוקדם. בעדות התובעת בפני כב' השופט פרסקי יש בכדי לשלול את מועד הקרע הנטען על ידה לשנת 2012 והתובעת מושתקת מלטעון כיום טענות עובדתיות המנוגדות לאותה עדות (ר' רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 [2005]; רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת בע"מ נ' ישראל פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 [1996]; בע"מ 356/15 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 20.1.2015)). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשינוי בגרסה ומתקבל הרושם כי השינוי נועד להתאים לטיעון המשפטי לגבי הבית בשיכון דרום.
  1. יתרה מכך, התובעת לא הוכיחה את גרסתה המאוחרת בעניין מועד הקרע. אמנם, מעדויות הצדדים לפניי עולה כי הנתק בין הצדדים משנת 2002 ואילך לא היה מוחלט והנתבע חזר מעת לעת להתגורר בדירת המשפחה ברח' *****. הנתבע כתב בתצהירו "כל פעם ניסיתי לחזור לאשתי, התובעת, הינו מנסים לחזור לשגרת חיים אבל לאחר מספר שבועות שוב הייתה מסלקת אותי מהבית… אולם אציין כי אין בעובדה בה ניסינו לחזור להיות ביחד בכדי להשאיר אותנו נשואים כמו כל זוג רגיל. בפועל הגם שלא התגרשנו בפועל, לא ראינו אחד בשני בעל ואישה" (סעיף 8 לתצהיר).

מתוך החומר שלפניי מתקבל הרושם כי גם אם הצדדים התגוררו לסירוגין תחת קורת גג אחת בדירה ברח' *****, הם ניהלו אורח חיים נפרד ולא חיי זוגיות. פרקי החיים תחת קורת גג אחת נבעו, כפי שהעידה התובעת עצמה, מאילוץ כלכלי של הנתבע, שהתקשה לעמוד בדמי שכירות לאורך זמן. בפרקי זמן אלה לא התקיים בין הצדדים אורח חיים זוגי תקין. השהייה "הטכנית" תחת קורת גג אחת לא התאפיינה בניהול מערכת חיים זוגית בה נותן כל צד דעתו לצרכי המשפחה בכללותה. היא התאפיינה בהפרדה כלכלית ובהעדר מאמץ משותף של הצדדים לרווחת התא המשפחתי. הרושם המתקבל הוא כי המחויבות המשותפת כלפי התא המשפחתי ושותפות הגורל הזוגית, העומדים בבסיס העקרון של הסדר איזון המשאבים, התפוגגו כבר בשנת 2002. אופיה הייחודי של מערכת היחסים משליך על מועד הקרע, שנבחן בכל מקרה לגופו (בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 14.4.2015).

במקרה זה, כתבי הטענות המקוריים מלמדים על מיזוג רצונות והבנה של שני הצדדים כי הקשר הזוגי (והכלכלי) ביניהם נפרם למעשה כבר בשנת 2002. הדבר מוצא חיזוק בעדויות לפניי. אשר על כן, בנקודת זמן זו יש "לנעוץ" את מועד הקרע ולקבוע בהתאם את הזכויות הכלכליות של כל צד. המועד הרלוונטי לעריכת איזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון יהא איפוא 1.1.2002.

הבית בשיכון דרום

  1. מכאן לנכסים עצמם, ותחילה לבית בשיכון דרום. על פי המסמכים שהציגה התובעת מתוך התיק בעמידר, הבית נרכש בשנת 2004. בין אם נרכש על ידי אמו של הנתבע (והנתבע רק סייע לה בביצוע הרכישה) ובין אם נרכש על ידי הנתבע עצמו (ורק נרשם פורמלית על שם האם בשל הוראות חוק הדיור הציבורי), הרכישה התרחשה לאחר מועד הקרע. אין מדובר איפוא בנכס בר איזון, והתובעת אינה זכאית למחצית שוויו של הבית בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

נוכח הקביעה בעניין מועד הקרע, אין הכרח להידרש לשאלה האם מדובר בנכס שרכשה האם והורישה לנתבע ועל כן הוא אינו בר איזון בהתאם לסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון. כך או אחרת, מאחר שנכס זה כלל לא בא לעולם נכון ליום 1.1.2002, אין להביאו בחשבון במסגרת איזון המשאבים.

  1. שאלה נפרדת היא האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לבית בשיכון דרום. ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות היווצרותה של שותפות בין בני זוג מכוח הדין האזרחי הכללי, כגון הסכמה לשיתוף, בין במפורש ובין על פי התנהגות, וזאת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם, ניתן ביום 26.10.2011); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); ניתן ביום 14.3.2007); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); ניתן ביום 18.4.2007). אפשרות זו הוכרה בראש וראשונה ביחס לדירת המגורים של בני הזוג, שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)) או כ"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (בר"ע 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נ"ו(6) 175 בעמ' 183; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665, 670 (2004)).
  1. השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה שבעובדה (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלונית (לא פורסם), ניתן ביום 18.4.2007). ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי.

נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף מוטל על הטוען לקיומה. לצורך זה עליו להצביע על נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לזוגיות ולמגורים המשותפים, מהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף. על בית המשפט לתור אחר הכוונה של בני הזוג, ביחס לאותו נכס, בשים לב לכלל נסיבות חייהם, לרבות משך הקשר הזוגי ואופיו, ההסתמכות על הנכס וכיוצא בזאת.

  1. האם הוכיחה התובעת – עליה מוטל נטל ההוכחה – כוונת שיתוף בבית בשיכון דרום?

לטעמי יש להשיב על כך בשלילה.

בכתב התביעה המקורי תיארה התובעת את אורח החיים של הצדדים באופן הבא:

"לאורך חיי הנישואין משאביהם של בני הזוג היו מופרדים לחלוטין ולא פעלו מתוך מאמץ משותף, הסכמה מפורשת וכל הכספים והרכוש שנצברו ו/או נתרבו במהלך חיי הנישואים שייכים אך ורק לאישה בשל חוסר האמון שהיה בין בני הזוג והעובדה כי האישה לאורך כל השנים הייתה המפרנסת היחידה וכן הדואגת לבדה לכל ענייני הבית" (סעיף 16).

לגבי הבית בשיכון דרום כל שציינה התובעת בכתב התביעה המקורי היה:

"למען ההגינות יצוין כבר עתה כי ידוע לאישה שהבעל ירש רכוש/כספים רבים מהוריו ואף אמו נתנו לו את הזכות לקנות את דירת המגורים שלה לאחר מותה ובהתאם לכך, רכש לפני כ-3 או 4 שנים את דירתה של אמו המנוחה. הבעל מסתיר כל פרט אפשרי מהאישה וילדיה וזאת בטענה כי לעולם לא יתחלק איתם בכלום" (סעיף 22).

  1. והנה, בכתב התביעה המתוקן (ובתצהיר עדות ראשית) הציגה התובעת גרסה שונה לגבי שיתופה ברכישת הבית. וכך היא כותבת:

"במחצית הראשונה של שנות ה- 2000, להערכת התובעת בסביבות שנת 2003, שיתף הנתבע את התובעת בתוכנית שרקם יחד עם אימו ר' ח' ז"ל, לרכישת הבית בשיכון דרום… בו החזיקה האם כדיירת עמידר ובמטרה שלאחר שירכש על ידם, ולאחר אריכות ימים ושנים של האם, ישופץ הבית והצדדים יעברו להתגורר בבית זה.          

התובעת הביעה הסכמתה למהלך הנ"ל ואכן הנתבע פעל מול עמידר לרכוש את זכויות האם בבית, הליך שנמשך זמן רב שבסופו של דבר נרכשו זכויות האם מעמידר בסכום של כ- 80,000 ₪ כאשר את מלוא המימון לרכישתו כמו גם כל הפרוצדורה שנדרשה לרכישה, ביצע הנתבע.

לשאלותיה וספקותיה של התובעת כיצד יבטיח הנתבע את זכויותיו בבית למול אחיו לאחר אריכות ימים ושנים הצהיר הנתבע כי ירשום "הערת אזהרה" ובדיעבד התברר כי כוונתו היתה לצוואה אותה ערכה האם בסוף שנת 2004 שהעתקה מצ"ב.

אמו של הנתבע נפטרה בתחילת 2007. מספר שנים לאחר פטירתה ובמשך חודשים לא מעטים פעל הנתבע עפ"י התכנית והשקיע סכומי עתק בשיפוץ ושדרוג בית האם, פעולות שהסתיימו בתחילת 2012".

ובעדות בבית המשפט העידה התובעת:

"ש.      אני מפנה לסעיף 18 לתצהירך. מאיפה נודעה לך התכנית הזו?

ת.         הוא סיפר לי כשהוא דיבר איתה על זה. בין 2000 – 2003.

ש.        את ידעת על הדירה הזו?

ת.         מה זאת אומרת אני ידעתי, הוא סיפר לי, הוא אמר שנקנה אותה, נשפץ אותה ונלך לגור שם.

ש.        אני מפנה לתביעה המקורית שלך, את כותבת שאת יודעת שיש לו דירה ואת לא יודעת עליה כלום?

ת.         כי היא הייתה נטושה. התקשרו אלי כדי לקנות אותה ולא ידעתי מה קורה שם. הוא עדיין לא חשב לשפץ.

ש.        כל התכנית שאת טוענת לה, איפה היא מצוינת בכתב התביעה המקורי?

ת.         אני אמרתי לעורכת הדין שלי הקודמת לגבי זה, שהדירה שלו והוא קנה אותה" (עמ' 27-28 לפרוט' מיום 29.10.2014).

יוער כי לא ברור כיצד ניתן לטעון בעת ובעונה אחת לכוונת שיתוף ולהפרדה רכושית.  מגרסת התובעת גם לא ברור מה היה תוכן ההסכמה הנטענת ביחס לבית – האם שיתוף במגורים או שיתוף מלא בזכויות הקנייניות. בנוסף, ההסבר של התובעת לכך שבתביעה המקורית כתבה שאינה יודעת על הדירה משום שהדירה הייתה נטושה אינו מתיישב עם העובדה כי שיפוץ הדירה הסתיים בתחילת שנת 2012, הוא מועד הגשת כתב התביעה. במועד זה הדירה בוודאי לא הייתה נטושה. ההסבר גם אינו מתיישב עם גרסת התובעת כי כבר בשנת 2003 שיתף אותה הנתבע בתכנית לרכוש את הנכס. כל האמור מקשה על קביעת ממצאים עובדתיים על בסיס דברי התובעת.

  1. הנתבע והבן י' התייחסו גם הם בעדותיהם לבית בשיכון דרום. הנתבע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי מעולם לא סיפר לתובעת על קיום הצוואה משנת 2007, כשירש את הדירה, כיוון שהצדדים היו פרודים, וכל נסיון להציג את הדבר כתכנית אינה אמת.

בחקירה בבית המשפט העיד הנתבע לגבי שיפוץ הבית בשיכון דרום:

"ש.  שיתפת את ר'?

ת.    כן, היא ידעה הכל.

ש.    היא הייתה שותפה למה אתה בוחר, איזה קרמיקה ואיזה דברים?

ת.    לא, לא הגעתי לזה בכלל. היא ידעה על הבית וידעה מה קורה שם. אמרתי לה שנשכיר את הבית ההוא ונעבור לבית של אימא שלי. באותה תקופה נגמרה המשכנתא שלנו. רצינו לעשות הלוואה של 100,000 ₪ כדי לסיים את התהליך, אישרו לנו את ההלוואה, באנו לקחת את ההלוואה והיא התחרטה ובוטלה כל ההלוואה הזו.

ש.    חיפשת פתרונות אחרים לגייס את הכסף?

ת.    כן" (עמ' 32-33 לפרוט').

  1. גם הבן י', שהעיד מטעם התובעת, התייחס בתצהירו לתכניות לגבי הבית בשיכון דרום. לדבריו:

"לא פעם ולא פעמיים הוא שיתף אותנו בתוכניותיו ובהם הוא יבנה את הבית מחדש וימכור זאת לאחר מכן ואת התמורה יעניק לי ולאחותי בחלקים שווים על מנת שאנחנו נקנה בית משלנו. תכנית אחרת בה שיתף את אימי היתה להשכיר את הדירה ברחוב ***** וששניהם יעברו להתגורר בבית בשיכון דרום. אמא שלי חשדה וחששה מתכנית זו והייתה לה תחושה שאבי מוליך אותה שולל ובסוף יותיר אותה בלא כלום בעודו ממשיך לנצל אותה ולשפץ ולהבריח את הבית בשיכון דרום (סעיף 14).

ובעדות בבית המשפט סיפר הבן י':

"ש.       אני מפנה לסעיף 14 בתצהיר, שאימא שלך חששה וחשדה, שהוא ישפץ את הבית ויעבור. מי אמר לך את זה, הוא או אימא שלך?

ת.    הוא אמר את זה בעצמו, ישבנו שלושתנו בסלון של הבית, הוא הציע שאולי נשכיר את הבית ברח' ***** והם יבנו את הבית בשכונת דרום ויעברו לשם ואימא שלי אמרה שהיא לא רוצה. הוא אמר לאימא שלי לחשוב על זה. יצא לי לדבר עם אימא שלי על זה, והיא אמרה שהיא לא רוצה, היא חוששת מזה ברמה של קצת לא סומכת.

ש.   זה אומר שהיא לא רצתה להיות שותפה לתוכנית בכלל?

ת.    היא הציעה שבעצם כן לבנות והייתה בעד, היא הציעה שבעתיד ישכירו אותו לאחרים, אבל לא שהיא תשכיר את הדירה ברח' *****, היא העדיפה להישאר בבית בשכונה ב'.

ש.   באיזו שנה זה היה?

ת.    אחרי שהוא קנה את הבית מעמידר. לדעתי סביב 2007, 2008.

ש.   זה אומר שאימא שלך סיפרה לך שהיא חוששת שהוא עובד עליה?

ת.    כן. היא לא מאמינה בו" (עמ' 21 לפרוט')

  1. ממכלול העדויות שהובאו לפניי עולה כי הנתבע אכן סיפר לתובעת על קניית הבית בשכונת דרום. הוא אף הציע לה להשתתף עימו בשיפוץ הבית, שלאחריו יעברו להתגורר בו. עם זאת, התובעת לא נענתה להצעה, לא השתתפה עם הנתבע בשיפוץ הבית ולא עברה עימו להתגורר שם. התובעת לא נתנה אמון בנתבע ולא סמכה עליו, ובכך הרחיקה עצמה מהתוכניות לגבי הבית בשיכון דרום.

מצב דברים זה אינו מלמד על כוונת שיתוף ספציפית ביחס לבית. חוסר האמון וחוסר הנכונות של התובעת להשתתף בשיפוץ אינם עולים בקנה אחד עם כוונת שיתוף ספציפי.  יתרה מכך, מדבריה של התובעת עולה כי הכרתה עם המהלכים של הנתבע בקשר לבית הייתה כללית ביותר. הנתבע פעל לבדו, ללא התובעת, בכל הפרוצדורה של רכישת הבית מעמידר. חוסר המעורבות של התובעת הגיע כדי כך שהיא כלל לא ידעה על הצוואה של האם. גם את השיפוץ של הבית ערך הנתבע בסופו של דבר ללא התובעת. עצם הידיעה הכללית של התובעת על מהלכיו של הנתבע לרכישת הבית ושיפוצו אינה מבססת כוונת שיתוף ספציפי. כדי לבסס כוונה כזו נדרש להצביע על הנסיבות המלמדות על הסכמה משתמעת לשיתוף זכויות בנכס. התובעת לא הצביעה, וממילא לא הוכיחה, נסיבות כאלה.

יצוין כי אפילו נקבל את דברי התובעת כי הנתבע הבטיח לה שהשניים יעברו להתגורר בבית בשיכון דרום לאחר שיפוצו, הדבר אינו מלמד על הסכמה משתמעת לשיתוף בבעלות בנכס. עצם העובדה כי בן זוג אחד מאפשר לבן זוג אחר להתגורר עימו בנכס השייך לו, אינה הופכת כשלעצמה את בן הזוג הדייר לבעלים משותף. לא כל שכן כאשר רעיון המגורים המשותפים כלל לא יצא מן הכוח אל הפועל, כמו במקרה דנן. יש לזכור כי הצדדים לא התגוררו יחד בבית בשיכון דרום אף לא יום אחד. משכך, אין להתייחס אל בית זה כדירת המגורים של המשפחה, על כל הנובע מכך לעניין כוונת השיתוף.

אין גם חולק כי התובעת לא השקיעה ממשאביה שלה בשיפוץ ובהשבחה של הנכס. על פי עדות הנתבע היא התחרטה וחזרה בה מהרעיון ליטול הלוואה משותפת. מעדות התובעת עולה כי השיפוץ נעשה באופן בלעדי על ידי הנתבע, ממשאביו שלו. על פי התובעת, הצדדים נהגו בהפרדה רכושית וכפי שנקבע לעיל, לא התנהלו כבני זוג מבחינה כלכלית. הפרדה זו מהווה אינדיקציה נוספת להעדר כוונת שיתוף ספציפית.

בנסיבות המקרה, לא ניתן לייחס לצדדים כוונת שיתוף ספציפי מכוח חיים משותפים לאחר רכישת הבית, במובן זה שעם השנים הרכוש הפרטי הפך רכוש משותף.

אורח החיים של הצדדים והעובדה כי לא התגוררו כלל בנכס אינו מאפשר לייחס לצדדים כוונה משתמעת לשיתוף ולא ניתן לומר כי ברבות השנים הרכוש הפרטי נטמע ברכוש המשותף. לא מצאתי גם כי הייתה הסתמכות של התובעת על זכויות בבית. התובעת לא הראתה כי כיוונה את צעדיה הכלכליים מתוך הבנה שהנכס שייך גם לה.

בסיכום הדברים, הבית בשיכון דרום הגיע לבעלות התובע לאחר מועד הקרע על כן לא ניתן לקבוע כי הנכס הוא "נכס בר איזון". על פי התשתית הראייתית שנפרשה לפניי, לא שוכנעתי כי הנכס הוא נכס משותף מכוח כוונת שיתוף.

המסקנה המתבקשת היא כי התובעת אינה זכאית לחלק בזכויות בבית בשיכון דרום.

הדירה ברח' *****

  1. לצדדים זכויות משותפות, שוות, בדירה ברח' *****, שנרכשה בתקופת הנישואין.

כל אחד מהצדדים מבקש לפרק את השיתוף בדירה באופן שייקבע כי הוא הבעלים של כל הדירה או למצער יש לו חלק גדול יותר בזכויות בדירה. הטיעונים נסבים על התרומה הכלכלית של כל צד לרכישת הדירה והחזרי המשכנתא והתרומה הכלכלית במהלך חיי הנישואין בכללותם.

  1. אומר מיד כי לא ניתן לקבל את עמדתו של אף צד ויש להורות על פירוק שיתוף באופן שוויוני, בהתאם לאופן רישום הזכויות במרשם המקרקעין. לא ניתן להשתית חלוקה לא שוויונית של הזכויות בדירה עלסעיף 8 לחוק יחסי ממון. התביעה לפירוק שיתוף בדירה אינה מושתתת על חוק יחסי ממון אלא על הבעלות המשותפת בדירה, שנרכשה על ידי הצדדים ונרשמה על שם שניהם. התביעה מושתתת על זכות קניין ומוסדרת בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולא בחוק יחסי ממון. הצדדים לא הצביעו על מקור נורמטיבי אחר מלבד סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר לשלול זכויות קניין של בן הזוג השני בדירה. נקודת המוצא המשפטית היא כי הרישום של הנכס משקף את הזכויות בו. כידוע, רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין,תשכ"ט-1969). סעיף 8 לחוק יחסי ממון אינו גובר על הוראה זו.

ברוח זו כתב כב' השופט ג'יוסי בעמש (חי') 61008-06-13‏ ‏נ' מ' א'נ' י' א'‏ (ניתן ביום 11.6.2014), את הדברים הבאים:

"—במסגרת דיני המשפחה חלים על  דירה משותפת דיני הקניין-דיני השיתוף. שכן הרישום הקנייני מהווה ראיה ורישום בכתב להסדר שבין הצדדים בדבר החרגת הנכס מאיזון משאבים לפי סעיף 5(א(3). מכאן אל התוצאה כי לא ניתן לחלק דירה משותפת הרשומה על שם שני הצדדים, באופן הנוגד את הרישום, ככל שזה משקף נאמנה את ההסכמות שנתגבשו ביניהם, על ידי שימוש בסעיף 8(2)לחוק" (פסקה 41 לפסק הדין).

  1. זאת ועוד, ויודגש, טענות הצדדים כי השקעתם בנכס עולה על השקעת הצד השני אינן משליכות על הזכויות ועל אופן הפירוק. על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף ונרשם במשותף, אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מבן זוגו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס.

יפים לכאן דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 66/88 דקר נ' דקר פ"ד מג(1) 122:

"כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני זוג התכוונו לאיזון ולשוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת" (עמ' 127).

לאור האמור, אני קובעת כי הבעלות בדירה ברח' ***** הינה משותפת, מחצית-מחצית, ומורה על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים, והכל כמפורט להלן בסיכום.

  1. לגבי המטלטלין, לא נתבקשו סעדים כלשהם. בשים לב לפסק הדין בה"פ 1098/08 ולחלוף הזמן ממועד הקרע, נקבע בזאת כי המטלטלין בדירה ברח' ***** שייכים באופן בלעדי לתובעת, ואין לנתבע כל זכויות בהם.

איזון יתר המשאבים

  1. נותרה שאלת האיזון של הזכויות הסוציאליות ע"ש התובעת. לתובעת זכויות סוציאליות מעבודתה בחברת ארגמן וסופר פארם. הנתבע לא הצהיר על זכויות שצבר ולא נטען לפניי כי יש לו זכויות סוציאליות. למעשה, הנתבע כלל לא פירט את מקומות עבודתו בתקופת הנישואין, הגם שטען כי עבד במקצועו כטבח במשך 40 שנים באופן קבוע. אם אכן עבד באופן קבוע ומסודר, הדעת נותנת כי היו בידיו זכויות כלשהן לעת מועד הקרע, אותן לא הציג בפני בית המשפט.
  1. מכל מקום, טיעוני הצדדים התמקדו בזכויות הסוציאליות של התובעת, כך שגם ההכרעה השיפוטית תתמקד בהם. כידוע, הזכויות הסוציאליות שבני זוג צברו במהלך חיי נישואין נכללים בתוך מסת הנכסים בני האיזון. איזון המשאבים נעשה, ככלל, בדרך של חלוקה שווה בין בני הזוג של שווי הנכסים. החלוקה השוויונית של הנכסים מבטאת את התפיסה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם ל"תג-המחיר" שמצמיד לה השוק (ראו, בע"מ 4623/04פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 26.8.2007). החוק מבקש להימנע, כעניין של תפיסה ערכית, מבדיקה פרטנית ודקדקנית של התנהלות הצדדים לאורך שנות הנישואין ואומדן התרומה המדויקת של כל אחד מהם לרווחת המשפחה. על כן הכלל הוא כי בהעדר הסכמה אחרת, אין צד אחד זכאי יותר מהאחר למשאבי הנישואין.
  1. לצד זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט, במקרים המתאימים, לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5. וכך מורה אותנו סעיף 8:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1)   לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששווים לא יאוזן בין בני הזוג;

(תיקון מ

(2)   לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(תיקון

(3)   לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(תיקון

(4)   לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."

סעיף 8 לחוק מכניס מימד של גמישות בהסדר איזון המשאבים האחיד של חלוקה שווה, מחצית-מחצית, בכך שהוא מקנה לבית המשפט שיקול דעת לחלוקה לפי יחס אחר או עפ"י מועד מוקדם יותר. סעיף 8 אינו מפרט מהו קנה המידה להפעלת שיקול הדעת ולאופן הפעלת שיקול הדעת, למעט הקריטריון בדבר קיומן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט פיתוח כללים באשר לנסיבות לשימוש בסמכות זו (ראו, בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 14.4.2015) וכן בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים (13.12.2006) פסקה 12; בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים)).

  1. לאחרונה, בבע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני, עמד כב' השופט נ' הנדל על מורכבות ההסדר שבחוק יחסי ממון. וכך הוא כותב:

"ההסדר המתואר הוא פרי תפיסה של הנישואין כמוסד המושתת על שני אדנים: ערך האוטונומיה של בני הזוג ועיקרון השוויון (ראו: סעיף 3(א) לחוק). הנישואין מהווים קשר חופשי בין שניים הבוחרים לחיות חיי שיתוף והדדיות יחדיו, תוך שמירה על האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג (בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פס' 12 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור (08.10.08)….

אשר לעיקרון השוויון, ההסדר בחוק המחלק את כלל נכסי בני הזוג מחצה על מחצה למעט הנכסים שאינם מאוזנים, משקף הכרה בערך השווה של תרומת כל בן זוג לרווחת המשפחה; תהא זו תרומה כספית או על ידי קיומו וטיפוחו של בית. השיתוף בתוצר המאמץ המשותף של בני הזוג עם הפירוד נועד למנוע מצב בו אחד מבני הזוג יצא מקשר הנישואין כשידיו על ראשו (עניין יעקובי, 571). שני עקרונות אלה יוצקים תוכן לכלל המעוגן בסעיף 8 לחוק יחסי ממון.

 סעיף 8 ניצב ככביש עוקף שמאפשר לסטות מן המסלול הראשי בסעיף 5 לחוק. הוא מציג סמכות שבשיקול דעת ליצור חלוקת רכוש בין בני זוג אשר מתחשבת בשיקולים שונים של צדק ומדיניות שעד כה לא באו לידי ביטוי (ראו עמדתו של ש' ליפשיץ בנוגע לסמכות האקוויטבילית של בית המשפט במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 חוק יחסי ממון" חוקים א 227, 300 (2009)(להלן: ליפשיץ)). שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף נועד לשימוש במקרים מיוחדים בהם ההסדר הכללי בחוק עשוי להוביל לתוצאות שאינן רצויות ולאי צדק ברור (רוזן-צבי,352). כבר נאמר על-ידי בית משפט זה כי סעיף 8 מאפשר לערכאות השיפוטיות גמישות רבה לערוך איזון נכסים הוגן על פי שיקולים כלכליים ואחרים (עניין יעקובי, 614). ויודגש – איזון הוגן, אף שאינו שווה. הסעיף משמש פתח להעניק יותר מאשר שווי מחצית הרכוש לצד הנזקק תוך התחשבות בשיקולים כלכליים ואחרים (שם, שם). ברירת החלוקה הלא חציונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה למנוע תוצאה בלתי שוויונית ושאינה צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש" (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, חוות דעתו של השופט י' עמית (26.10.11)). הוצגה הגישה לפיה הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה בשווה; אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד, כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו (ש' שוחט "הלכת השיתוף – מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה" ספר שמגר ג 731, 739 (תשס"ג)). תכליתו של סעיף 8 הינה לאפשר לבית המשפט לסטות מההסדר בסעיף 5 כדי לקיים את העקרונות המנחים שעומדים ביסודו של ההסדר – שוויון ואוטונומיה – גם במקרים המיוחדים. נדמה כי שיקולי מדיניות תומכים בחלוקה מחצה על מחצה של נכסי בני הזוג, לא רק כדי לשקף את השוויון, אלא גם על מנת לקדם אותו. ברם, יש כי הענקת חצי משווים של הנכסים לכל צד לא תביא להשגת תכליות החוק".

  1. כב' השופט נ' הנדל מסייג את דבריו בציינו כי "לא בנקל יעשה שימוש בסעיף 8 (בע"מ 4699/08פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (08.07.08)). טרם יישום הסעיף יש להידרש אל "מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים" (בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, [פורסם בנבו] פס' 12 (13.12.06)". אכן, לא פעם נפסק כי העיקרון הינו שוויון העיקרון הוא שוויון והפעלת סעיף 8 לחוק היא "היוצאת מן הכלל" (ר' ע"מ (י-ם) 824/05 (לא פורסם); ר' גם בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (8.10.2008) וכן ע"מ (חיפה) 614/07 פלונית נ' פלוני (16.4.2008); בע"מ 4699/08 ‏פלונית נ' פלוני (לא פורסם; 8.7.2008); ע"מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ' ר.ר).
  1. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי יש להותיר בידי התובעת את הזכויות הסוציאליות שצברה במהלך הנישואין, עד למועד הקרע, וזאת על מנת להקטין את הפער הכלכלי בין הצדדים לעת הגירושין.

כפי שעולה מפסיקתי עד כה, הנתבע הינו בעלים של מלוא הזכויות בבית בשיכון דרום. בנוסף יקבל הנתבע מחצית מהתמורה עבור הדירה המשותפת ברח' *****, עם פירוק השיתוף בה.

לתובעת, מנגד, אין נכסים מלבד מחצית הזכויות בדירה המשותפת ברח' ***** והזכויות הסוציאליות שצברה מעבודתה (ככל הנראה משנת 1994). לנתבע אמנם אין זכויות סוציאליות, אך יש לו כאמור זכויות בעלות בנכס מקרקעין, נקיות מכל שיעבוד. הנתבע מתגורר בנכס זה, כך שהכספים שיקבל ממכירת הדירה המשותפת יעמדו לרשותו לצרכים אחרים שאינם מדור. התובעת, לעומת זאת, תזדקק לתמורה שתקבל עבור הדירה המשותפת בראש וראשונה לשם מדור, שכן פירוק השיתוף יחייבה לפנות את הדירה ויותירה ללא קורת גג. הדעת נותנת כי מרבית הכסף שתקבל עבור הדירה ישמש להוצאה על מדור. ליתר צרכי הקיום של התובעת תעמוד לה רק הכנסתה ובעתיד הפנסיה שצברה.

במצב דברים זה, חלוקת הזכויות הסוציאליות שצברה התובעת באופן שווה בין הצדדים מביאה לתוצאה שאינה רצויה ולאף לאי צדק. התמקדות בשוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד מובילה למסקנה כי יש לסטות מעקרון החלוקה מחצה על מחצה ולהותיר את הזכויות הסוציאליות של התובעת בידיה. החלה מכנית של איזון משאבים תביא לפער ניכר במצב הכלכלי העתידי של הצדדים.

 הזכויות הסוציאליות לא יכללו איפוא באיזון המשאבים ויוותרו בידי התובעת.

 במסגרת איזון המשאבים יש להביא בחשבון את הסכום בסך 70,000 ₪, שהפקיד הנתבע בחשבונו של הבן י'.

לפי תדפיס חשבון הבנק של הבן י', הסכום הופקד במזומן ביום 3.12.2001. הנתבע טען כי סכום זה התקבל אצלו מאמו. המקור לכסף הוא לטענתו מכירת בסטה בשוק, שהייתה שייכת לאמו. לטענת הנתבע, תחילה העבירה האם את הסכום, בסך 70,000 ₪, לאחיו סלומון ולאחר מכן ביקשה שהכסף יעבור לנתבע לצורך רכישת דירת עמידר. הנתבע טען כי הפקיד את הכסף שקיבל מאמו לחשבון הבנק של י'.

  1. גרסה זו של הנתבע אינה יכולה להתקבל. כאמור, הכסף הופקד בחשבון הבנק כבר בסוף שנת 2001. הבית בשיכון דרום נרכש מעמידר שנים רבות לאחר מכן. הסכם המכר עם עמידר הוא מיום 13.7.2006, שוברי התשלום הם מהשנים 2004 ו-2005.

דברי הנתבע כי קיבל את הכסף מאמו בשנת 2004 אינה מתיישבת עם מועד ביצוע ההפקדה על פי דפי חשבון הבנק. הנתבע הצהיר כי בשלהי שנת 2004 הלך לאחותו א' באופקים לבקשת אימו וקיבל מאימו מעטפה בה היה סך של 70,000 ₪ (סעיף 15.3.2 לתצהיר עדות ראשית). הנתבע הצהיר כי העביר את הכסף לחשבון הבן י', תוך שהוסיף מעצמו את ההפרש הדרוש לרכישת דירה (סעיף 15.3.3 לתצהיר עדות ראשית; ר' גם עמ' 31 לפרוט' מיום 29.10.2014)). גם אחיו א' וס' הצהירו כי בשנת 2004 אמו של הנתבע העבירה לו 70,000 ₪.

חרף העובדה שדפי החשבון הראו חד משמעית כי ההפקדה בוצעה בסוף של 2001, הנתבע התעקש על כך שקיבל מאמו את הכסף בשנת 2005 (עמ' 32 לפרוט'), בעוד שבשנת 2001 טרם עלה רעיון רכישת הבית מעמידר (עמ' 32, שר' 5 לפרוט' מיום 29.10.2014). מכל האמור מתחייבת המסקנה כי הכסף שהופקד בחשבון הבנק י' בשנת 2001 מקורו במשאבים של הנתבע עצמו, בין אם קיבל הנתבע כסף מאמו בשנת 2004 ובין אם לאו. הסכום של 70,000 ₪ הופקד בחשבון הבן י' קודם למועד הקרע. אין חולק כי הסכום הוחזק בפיקדון ולא שימש לצרכי התא המשפחתי עם התובעת.

קשה לתת אמון בדברי הנתבע ואחיו לגבי הטענה כי הסך של 70,000 ₪ התקבל מאמו של הנתבע, גם בשל סתירות בדברי העדים ושינוי גרסאות מהתצהירים לעדויות. כך, הנתבע הצהיר שהבסטה נמכרה בשנת 1998, בעוד אחיו סלומון העיד שהבסטה נמכרה בשנת 2001 והוא קיבל מאמו סך של 70,000 ₪ כדי שישמור עליו עבורו (עמ' 37, שר' 13 לפורט' מיום 29.10.2014). ס' גם העיד שנתן את הכסף לאחות א' בשנת 2002, בעוד שבתצהיר כתב שנתן את הכסף בשנת 2004 (סעיף 9.2 לתצהיר). האחות א' הצהירה גם היא שהכסף הועבר בשנת 2004 (סעיף 7.2 לתצהיר) אך בעדות בבית המשפט ציינה את השנים 2001 – 2002 (עמ' 40 לפרוט'). דומה כי העדים ניסו להתאים את עדותם לתדפיסי חשבון הבנק, שהוצגו אחרי הגשת התצהירים.

נוכח כל האמור, יש להביא את הסך של 70,000 ₪ שהפקיד הנתבע בחשבון הבן י' ביום 3.12.2001, עובר למועד הקרע, במסגרת איזון המשאבים הנערך ליום 1.1.2002.

התובעת זכאית למחצית הסכום, קרי 35,000 ₪ בתוספת הצמדה מיום 1.1.2002.

דמי שימוש ראויים

  1. התביעה לדמי שימוש ראויים מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, שלפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". וכדברי השופט אנגלרד, "מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט" (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778).

החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין" ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (ניתן ביום 20.1.1993). נפסק שם כי "חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים…" (פיסקה 6).

באותו מקרה לא נפסקו דמי שימוש ראויים "כיוון שהשופט המלומד פסק שלפי העדויות המערערת עזבה את הבית על דעת עצמה, הרי שבכך יש לראותה כמסכימה לשימושו של המשיב בבית… בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה" (שם).

בהתאם להלכת זרקא, נפסק כי, ככלל, בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. אין הוא הופך באחת את בן הזוג האחר לשוכר בעל כורחו (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 9.4.2006; ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (לא פורסם) – השופט גל).

על הלכת זרקא נמתחה ביקורת בהיבט עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, בית המשפט העליון בהתייחסו לדברי הביקורת, קבע כי "על אף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט" (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

  1. הלכת זרקא מבוססת על ההנחה כי כאשר בן זוג עוזב מרצונו את הדירה המשותפת, הדבר מהווה מעין הסכמה לשימוש של בן הזוג האחר בדירה וויתור על דמי שימוש. לצד קביעה זו הכירה ההלכה הפסוקה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם" (ר' בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 26.1.2006). בפסיקת בית המשפט העליון נמסר שיקול דעת רחב לבית המשפט לענייני משפחה, על פי הנסיבות שלפניו, לקבוע את זכאות בן הזוג שאינו מתגורר בדירה המשותפת לדמי שימוש ראויים (שם).

ואמנם, בשורה של פסק דין נקבע כי משהוכח שההסכמה שהייתה בשעתו שוב אינה קיימת, לא יהיה בעזיבה ההיסטורית של בן הזוג כדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר (ר' עמ"ש (ת"א) 7396-12-09).

  1. מתוך ההלכה הפסוקה ניתן ללמוד באילו נסיבות רואים את ההסכמה שהייתה בשעתו ככזו ששוב אינה קיימת. המדובר בראש ובראשונה על הגשת תביעה לפירוק שיתוף, שכן
    "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" (דברי כב' השופט שנלר בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09; ר' גם תמ"ש 73931/98).

וברוח זו פסקה כב' השופטת ש' שטמר בעמ"ש (חיפה) 29522-05-13:

"לעמדתי, בין יתר השיקולים, ניתן להתחשב בכך שחלפו שנים מרובות, הנישואין הפכו למסגרת חסרת תוכן, אין סיכוי לאיחוד מחדש, ומנגד אין מניעה לפסיקת דמי שימוש ראויים (כמו חבות במדור לאשה או לילדים). כאשר במצב כזה מוגשת תביעה לפירוק שיתוף, הרי זמן סביר לאחר הגשתה, יש לראות את מי שאינו מסכים לפירוק כמי שעושה עושר ולא במשפט בחלקו של האחר. קל וחומר כך כאשר בן הזוג שנשאר בדירה מכניס לדירה זרים על מנת להתגורר עמו וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם מדובר בבן זוג חדש. במצב כזה יש לראות מניעה מצד בן הזוג שמתגורר בדירה, שאיננה מאפשרת מגוריו של בן הזוג שעזב את הדירה לחזור ולהתגורר בה. בנסיבות כגון אלו שתיארתי עד הנה, הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם".

כן נפסק כי בהכרעה לעניין דמי שימוש ראויים יש להביא בחשבון גם את השאלה האם אחד מבני הזוג מאריך את תקופת השיתוף ומסכל את פירוק השיתוף בעוד שבן הזוג האחר מבקש את פירוק השיתוף.

  1. יישום ההלכות בעניין דמי שימוש ראויים על נסיבות המקרה דנן מוביל, לטעמי, למסקנה כי אין מקום לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים לנתבע בגין הדירה ברח' *****.

על פי העדויות שהובאו לפניי, התובעת לא מנעה מהנתבע לעשות שימוש בדירה, למעט בתקופות בהן הורחק הנתבע מהדירה על ידי משטרת ישראל או על פי החלטה שיפוטית. היפוכם של דברים, היא אפשרה לנתבע לחזור ולהתגורר בדירה כל פעם שביקש לעשות כן. לדבריה, "הוא הלך ובא מתי שרצה, הדלת הייתה פתוחה" (עדות התובעת בעמ' 23 שר' 11 לפרוט'). טענת הנתבע כי התובעת הייתה מסלקת אותו נטענה בעלמא, והיא אינה מהימנה עלי. קשה ליישבה עם עדותו כי המשיך לסרוגין לחיות בבית עד שנת 2012 (עמ' 36, שר' 5 לפרוט' מיום 29.10.2014). העובדה שהנתבע חזר פעם אחר פעם לדירה ברח' *****, כשמצא עצמו ללא קורת גג, מלמדת על כך שהתובעת לא מנעה מן הנתבע את השימוש בדירה. אם וככל שבחר הנתבע שלא להתגורר בדירה בפרקי זמן מסוימים, החל משנת 2002 ואילך, הרי שעשה כן מרצונו על פי בחירתו. לגבי התקופות בהן בחר שלא להתגורר בבית (אותן הנתבע כלל לא פירט בתביעתו) , יש לראותו כמי שהסכים בזמנו לשימוש הבלעדי של התובעת בבית, בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה. יש לזכור כי הצדדים התגרשו רק בשנת 2014, כך שבתקופה הרלוונטית לא הייתה מניעה הלכתית ממגורים תחת קורת גג אחת. התובעת גם מעולם לא הכניסה זרים להתגורר בדירה כך שגם מבחינה זו לא הייתה מניעה שהנתבע יחזור ויתגורר בדירה, כפי שאכן עשה מעת לעת.

יש לזכור גם כי הנתבע נמנע מלהגיש תביעה לדמי שימוש משך שנים ארוכות. לטענתו השימוש הבלעדי החל בשנת 2002. התביעה הוגשה לאחר למעלה מעשור, בנובמבר 2012. הנתבע גם לא הגיש מעולם תביעה לפירוק שיתוף בדירה. התובעת היא שהגישה תביעה בעניין הדירה, וזאת בשנת 2012. לטעמי, ההימנעות מהגשת תביעה לדמי שימוש ו/או לפירוק שיתוף מחזקת את הסברה כי הנתבע הסכים לשימוש התובעת בדירה וויתר על דמי שימוש.

סיכום

אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:

 א.         "מועד הקרע" בין הצדדים הינו 1.1.2002.

 ב.         תביעת התובעת לזכויות בבית בשיכון דרום הרשום ע"ש הנתבע – נדחית.

 ג.          הזכויות הסוציאליות שצברה התובעת במהלך הנישואין לא יאוזנו בין הצדדים.

 ד.         על פי איזון המשאבים בין הצדדים התובעת זכאית לקבל מהנתבע 35,000 ₪, בתוספת הצמדה מיום 1.1.2002.

 ה.         אני מורה על פירוק השיתוף בדירה שברח' ***** 13/10 בבאר שבע. פירוק השיתוף בדירה ייעשה בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר, כשאין מניעה לכך שמי מהצדדים יהא בגדר מי שיעלה את ההצעה הגבוהה ביותר שאז הוא ירכוש את זכויות הצד שכנגד בדירה.

התמורה אשר תיוותר ממכירת הדירה, לאחר סילוק הוצאות המכירה ושכר טרחת כונסי הנכסים (אם יהיה), תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם, כאשר מחלקו של הנתבע יופחת, לטובת התובעת, הסכום האמור בסעיף ד' לעיל. ככל שיש עיקול על חלקו של הנתבע בדירה במסגרת הליכי הוצל"פ, העיקול יוסר מתוך חלקו של הנתבע בתמורה שתתקבל עבור הבית.

אני ממנה את באי כוח הצדדים, עו"ד אלי חביב ועו"ד אלי בן חנן, ככונסי נכסים לביצוע מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין הצדדים על פי האמור לעיל.

מינויים של כונסי הנכסים ייכנס לתוקף ביום 1.11.2015, ככל שעד אז הצדדים לא יצליחו למכור את הדירה בעצמם. עד אותו מועד יפעלו הצדדים בשיתוף פעולה למכירת הדירה. הערה על מינוי כונס הנכסים תירשם במרשם המקרקעין ביום 1.11.2015.

 הצדדים יישאו בעלות שכרם של כונסי הנכסים בחלקים שווים.

 ו.          המטלטלין בדירה ברח' ***** שייכים באופן בלעדי לתובעת, ואין לנתבע כל זכויות בהם.

 ז.          כל צד יישא בהוצאותיו.

פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים.

מתירה פרסום פסק הדין ללא שמות ופרטים מזהים.

מחשבה אחת על “גאולה לוין ביהמ"ש לענייני משפחה באר שבע: האישה לא תשלם דמי שימוש בדירה וגם לא תשלם 50% מהפנסיה כי הבעל הנכה ירש דירה תמ"ש 18489-02-12

  1. אתה רוצה אינפורמציה על השופטת : השופטת קרובה משפחה של אפריים פיינבלום (אותו פיינבלום ממרכז ההשקעות של אולמרט) , אותו פיינבלום והאבא ו ה אמא של השופטת עכשיו נצעים בתיק ת"א (תל-אביב-יפו) 1677/08 – סופיה לוין ואח' נ' -6 ויקטור לוין , תסביר איך יכול להיות שפיינבלום תמיד מנצח במשפט …

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s